הורים, זוכרים איך זה הרגיש להיות מאוהבים לראשונה?
נועה נופר // עיתון הארץ // 1 למרץ 2021
קיץ 1996. היינו חבורה של ארבעה בנים וארבע בנות. עלינו לכיתה ז' והאמנו שאנחנו בברלי הילס 90210. אני הרגשתי שאני לפחות ברנדה, ו-וואו, כמה רציתי למצוא את הדילן שלי. בילינו את הקיץ ביחד. בחבורה, אני ידעתי שיואב דלוק עליי, אבל התלבטתי לגביו. בגלל שהרגשתי מגודלת, אהבתי את זה שניצן גבוה. מצד שלישי, אייל היה הכי מצחיק והבנתי כמה שהומור עושה לי את זה.
בקיץ ההוא לא הייתה אף נשיקה, אבל היתה המון מיניות. גילוי ראשוני, סקרנות, בחינות ובדיקה של מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ורוצות. אני נזכרת בקיץ הזה תמיד בחיוך גדול. כשאני נפגשת עם נערים ונערות בכיתה ז', אני חושבת שאמנם הם נראים רחוקים מעניין מיני אבל הם בהחלט חווים גילויים מרגשים של התחלה ושל שינוי.
בכיתה ח' כל מה שרציתי כבר היה להתנשק צרפתית. חברתי מיטל כבר התנשקה וסיפרה כמה שזה כיף ומגעיל בו זמנית. היינו בחופשה משפחתית באילת, טליה הצטרפה אליי ובילינו כל השבוע בבריכה. באחד הערבים נשארנו בג'קוזי, ואז פגשנו אותם - שני בנים חתיכים וחמודים שהצטרפו אלינו. בסוף הערב התנשקתי עם כפיר. זאת הייתה נשיקה מהממת מלאה ברוק וברזלים על השיניים. שלי. הוא היה בן 19, מנוסה ועם שיניים ישרות לחלוטין.
כשאני מדברת עם נערות ונערים בכיתה ח', אני נזכרת בנשיקה הזאת - שהיתה רחוקה שנות אור ממה שאנחנו רואים בסרטים - וכמה טוב שהיא עשתה לי בלב ובגוף. אני מסתכלת עליהם וחושבת שיש שם כנראה כמה בנות שממש מצפות כבר לנשיקה כזו ואחרות שזה נראה להן הדבר הכי מגעיל בעולם.
בכיתה י' כל מה שרציתי היה שיהיה לי חבר רציני. צופים, סטודיו, לימודים, הכל היה מעולה - ועדיין הרגשתי שהחיים שלי מחורבנים רק בגלל שאין לי חבר. כשנטע סיפרה לי שהיא שכבה לראשונה, לא הפסקנו לצרוח משמחה. היא היתה מאושרת ואני כל כך שמחתי בשבילה. התכנית שלה היתה בדיוק מה שתכננתי עבור עצמי - חבר רציני בכיתה י', כבר שנתיים ביחד. שוכבים מתוך אהבת אמת שתימשך כל החיים.
כשאני מדברת עם תלמידי י' על אדם וחוה, אני תמיד מחזיקה בראש שיש כרגע מישהי בכיתה שרק עסוקה באדם שהיתה רוצה שיהיה שלה; מישהו אחר שאולי רוצה אדם, לא חוה, ולא יודע מה לעשות עם זה; או אדם וחוה שכבר נפגשו ורק עסוקים בברך שמתחת לשולחן שלהם שכרגע נוגעת-לא-נוגעת, מעבירה להם גלים של עונג בכל הגוף.
בכיתה י"א הגיע החבר הרציני הראשון שלי. הוא היה בצבא, ואני בבגרויות. זו היתה תקופה שבה הרגשתי על גג העולם. כבר ביום שלישי הפסקתי להתרכז במה שהמורה אומרת כי הייתי מדמיינת את חמישי בערב כשהוא יחזור לחמשוש. היה לו ניסיון לעומתי, ולמזלי, הוא היה קשוב ועדין וגרם לי להרגיש הכי טוב בעולם. הוא גם שבר לי את הלב אחרי ארבעה חודשים, כך שבמסע לפולין, בלי קשר לתפאורה, לא הפסקתי לבכות.
או אז הגיעה שנת שירות, צבא, ועוד שלל חוויות והתנסויות. וכן, בין לבין היו סיפורים רעים. היו הטרדות מיניות. היו גם התנסויות שהייתי מוחקת אם הייתי יכולה. אלה הסיפורים שאנחנו בדרך כלל שומעות ושומעים עליהם, ולצערי הרב אני פוגשת הורים רבים שחושבים רק על הדברים הרעים כשהם רוצים לדבר על מיניות עם הילד או הילדה שלהם. אנחנו מלאים ברצון לגונן ולשמור עליהם, אך בלי לשים לב, אנחנו מתמקדים בסכנות ובפחד, במקום להדגיש את הצדדים היפים והחיוביים.
השיח הרווח על מיניות היום מתמקד בעיקרו באמצעי הגנה, מניעת הריון ומניעת הטרדות מיניות. אבל מחקרים מראים שהדבר לא רלוונטי עבור נערים ונערות - 85% מהנערים לא יטרידו מינית, יותר ויותר נערות תופסות עצמן כחזקות ועצמאיות גם במרחב המיני ו-60% מהנוער משתמשים באופן קבוע באמצעי מניעה. לכן, רצוי שנדבר איתם ברוח חיובית, ובכך ניתן מקום ולגיטימציה לתחושות הנעימות דווקא, דבר שיאפשר להם להרגיש שהם יכולים להתייעץ עמנו.
אז איך נעשה את זה? הנה כמה אפשרויות:
לפני שאנחנו מדברים איתם, או בזמן שהם פונים אלינו - ניזכר בחוויה טובה שהייתה לנו בגיל שלהם. ננסה לחשוב איך הרגשנו, מה עניין אותנו, ומהמקום הזה נעביר מסרים חיוביים. שיתוף בחוויה מאותו הגיל גם מקרב את השיח וגם מייצר רלוונטיות ושיחה בגובה העיניים. מצד שני, הדבר מאפשר שיח על זוגיות ומיניות ממקום שהוא מרוחק מעמדתנו כהורים - עליה ילדים פחות מעוניינים לשמוע בהקשר של מיניות.
נעצים את התחושות והמחשבות שלהם
"את יודעת הכי טוב מה נכון לך", "אתה מכיר את עצמך הכי טוב" - אלה אמירות מעצימות שנותנות לילד או לילדה תחושה שיש להם גב ושההורים שלהם סומכים עליהם. דווקא מתוך שיח כזה - יהיה להם קל יותר לדרוש את אשר מגיע להם ולהתרחק ממפגשים שלא נעימים להם. כי הרי אבא אמר לי שאני יודעת הכי טוב, לא?
ילדים לא מעוניינים לדמיין את ההורים שלהם במגע מיני. לעומת זאת, שיח שמתמקד ברגשות, ולא במעשים, הוא שיח רלוונטי בכל שלב ובכל גיל. לא משנה אם אנחנו מדברים על לפני 20 שנה - רגשות הם רגשות. תתמקדו במה שהרגשתם, וכך תוכלו לברר - האם הם מזדהים? האם זה גורם להם להרגיש אחרת? המיקוד ברגשות גם הוא מחזק מסר של העצמה - מכיוון שרגשות הם סובייקטיבים, ובשיח כזה יש מקום לחוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת.
נשתף, נשאל - לא נעביר ביקורת
ייתכן שהם ישתפו במחשבה או תחושה שתגרום לנו להרגיש שלא בנוח ואף תעלה אצלנו חששות. אפשר לתווך להם את התחושות שלנו, מבלי לבטל את התחושות שלהם. למשל, בת ה-15, עם חבר רציני, מספרת שהיא מרגישה מוכנה ליחסי מין, או לחלופין מבקשת ללכת לקבל מרשם לגלולות. חשוב מאוד שלא נגיב במשפטים כמו "את מאוהבת, וכשאנחנו מאוהבים אנחנו מרגישים דברים שלא באמת נכונים" - כי אמירה כזו תגרום לה להרגיש שאתם לא מבינים אותה, ותגרום לה להרגיש שאולי היא לא יכולה לסמוך על עצמה.
במקרה כזה, אפשר להגיד משהו בסגנון "איזה כיף שאת מרגישה ככה. זה מאוד מרגש", ואחר כך לשאול: למה את מרגישה שאת מוכנה? מתוך דבריה - נוכל לעזור לה לכוון לדברים שבעינינו חשובים בשלב הזה. את מרגישה שאת סומכת עליו? את מרגישה שאת יכולה להיות עצמך איתו? איך תרגישי מחר? אפשר גם לשתף ממקום אישי ודרכו להציף את הדגשים שחשובים לכם, למשל: "את יודעת, כשאני הייתי בת (השלימו את החסר) - אני זוכרת שמסביבי חברות כבר התחילו לשכב ואני הרגשתי ממש מאחור וזה היה מבאס. מצד שני, היה לי חשוב להיות רק עם מישהו שעושה לי טוב ונעים לי. ובמחשבה לאחור, זה היה ממש משתלם לחכות לאדם כזה".
לפיכך, בואו ננסה להיזכר בסיפורים שמרכיבים את הניסיון האישי שלנו, בדגש על סיפורים שמעלים אצלנו חיוך. ניזכר בתחושות של יכולת ושליטה, תחושות של בחירה והחלטה, תחושות של עונג וגילוי וכמה מדהים זה היה לחוות דברים בפעם הראשונה. בואו נאמין בילדינו, שהם יכולים לחוות חוויות חיוביות וטובות, גם בפעם הראשונה. יותר מכך, אפשר לנתח יחד את הניסיון שלנו - מה עבד טוב, מה הייתי עושה אחרת, ומה - וזה אולי הכי חשוב בחינוך למיניות - אני ממש שמחה שקרה, והייתי עושה בדיוק, אבל בדיוק - אותו הדבר.